- דיני חוזים
- מומחים לדין הזר
- ייפוי כוח מתמשך
- משפט מסחרי
- הדין האמריקאי
- דיני תעופה
- מטבעות דיגיטליים
- אשרות עבודה
- דין סין (China Law)
- דיני עבודה
- תביעות ביטוח ונזקי רכוש
- פלילי
- מקרקעין ונדל"ן
- דיני צרכנות ותיירות
- קניין רוחני
- דיני משפחה
- דיני חברות
- הוצאה לפועל
- רשלנות רפואית
- נזקי גוף ותאונות
- תקשורת ואינטרנט
- מיסים
- תעבורה
- חוקתי ומנהלי
- גישור ובוררויות
- צבא ומשרד הבטחון
- ביטוח לאומי
- תמ"א 38
- פשיטת רגל
- תביעות ייצוגיות
- לשון הרע
- דיני ספורט
- אזרחויות ואשרות
- אזרחות זרה ודרכון זר
- ירושות וצוואות
- נוטריון
החלטה בתיק ע"א 10011/04
|
ע"א בית המשפט העליון |
10011-04-ב'
20.1.2005 |
|
בפני : יגאל מרזל |
|
| - נגד - | |
|---|---|
|
: הנאמן הציבורי ו/או האפוטרופוס הכללי ו'אוהאפוטרופוס הכללי ו/או היועץ המשפטי |
: 1. איתן גורפינקל 2. יהודית סלוצקי 3. רות ריקלין 4. שולמית פרגר 5. רשם ההקדשות |
| החלטה | |
1. זוהי בקשה להורות על דחייתו על הסף של הערעור שבכותרת שהגיש המשיב, מן הטעם כי הוגש לכאורה באיחור.
2. לדברי המבקשים (הם המשיבים בערעור), ביום 2.9.04 ניתן פסק הדין נשוא הערעור שלא במעמד הצדדים. ביום 5.9.04 הומצא פסק הדין בדואר רשום לבא כוחם. מבדיקה שערכה מתמחה ממשרד בא כוחם, עולה כי עוד באותו היום נשלח עותק מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה למשרדו של המשיב (הוא המערער בערעור). עוד באותו היום, המציא בא כוחם את פסק הדין לבא כוח המשיב, כנלווה למכתב דרישה לתשלום הוצאות פסק הדין שנפסקו נגדו. מיד עם קבלת פסק הדין ועוד באותו היום, שוחחו השניים ובא כוח המשיב מסר כי ההוצאות ישולמו בהקדם בכפוף למילוי טפסים. ביום 8.9.04 שלח בא כוח המשיב מכתב לבא כוחם וצירף לו טופס פרטי מוטב לשם תשלום שכר הטרחה שנפסק. אשר על כן, אין מחלוקת כי פסק הדין הומצא למשיב עוד ביום 5.9.04 ולכל היותר ביום 8.9.04. מכאן כי המועד האחרון להגשת ערעור היה ביום 31.10.04 ולכל היותר ביום 3.11.04. לפיכך, ביום 4.11.04 עת הגיש המשיב את ערעורו, חלף המועד.
3. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו - בניגוד לאמור בבקשה - פסק הדין הומצא לו ביום 14.9.04 כפי שעולה ממכתב ששלח בית המשפט קמא, שאליו צורף פסק הדין. על כן המועד האחרון להגשת הערעור היה 7.11.04, וממילא הערעור הוגש במועד ודין הבקשה להידחות. זאת ועוד, אין כל רלוונטיות למועד משלוח פסק הדין על ידי מזכירות בית המשפט. המועד ממנו מתחילים למנות את המועד להגשת הערעור הוא מועד המצאתו כדין של פסק הדין לבעל הדין מגיש הערעור. אשר לטענה בדבר המצאת פסק הדין למשיב על ידי המבקשים, הרי שאין בטענה זו ממש. פסק הדין לא הומצא באופן על ידי המבקשים בהתאם לתקנה 497 א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן "התקנות") שכן פסק הדין של בית המשפט קמא כולל 18 עמודים וממילא לפי התקנה לא ניתן להמציא את פסק הדין באמצעות הפקסימיליה. בנוסף, בא כוח המבקשים לא שוחח עמו ביום 5.9.04 כפי שטען, היות שהיה בשירות מילואים מיום 29.8.04 ועד ליום 7.9.04, אלא ביום 8.9.04. הוא אכן שוחח עם בא כוח המבקשים אולם שיחתם נסבה לעניין הוצאות המשפט והוא לא נשאל ולא נתבקש לאשר כי קיבל את פסק הדין. במועד שיחת הטלפון, לא היה גם בידיו כל פסק דין, שכן היה חסר בו אחד העמודים, עמוד 14. המשיב סבור כי אין זה ראוי שבית המשפט יאפשר למבקשים, שאינם מקיימים את הוראות התקנות בעניין המצאה כדין לקבל סעד המבוסס על טענה של אי קיום לכאורה של הוראות התקנות על ידי המשיב.
4. ביום 1.12.04 הגישו המבקשים תשובה לתגובת המשיב. המבקשים טוענים כי המשיב מודה שקיבל את פסק הדין לכל המאוחר ביום 8.9.04 עת שוחח עם בא כוחם ואף שלח לו מכתב בעקבות השיחה בו הוא מבקש לשלם את ההוצאות שנפסקו לחובתו בבית המשפט קמא על פי פסק הדין. טוענים המבקשים, כי לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיב ידע על קיומו של פסק הדין וקיבל אותו לידיו עוד ביום 5.9.04, הבין את תוצאותיו ואף השלים עימם שכן לא בכדי שלח את המכתב. כל ניסיונותיו להתלות באי קיום תקנות סדר הדין בדבר המצאת פסק הדין, לא יכולות לעמוד לו שעה שהודה כי קיבל את פסק הדין לידיו, הבין את תוצאותיו והשלים עימם, קרי היה בחזקת ידיעה גמורה וברורה הגוברת על ההמצאה. המשיב איחר את המועד להגשת הערעור במועד, תוך שהוא ידע, כי המבקשים מחכים ומסתמכים על הפיכת פסק הדין לחלוט כדי שיוכלו לבצע שינויים במקרקעין נשוא פסק הדין לאחר מאבק משפטי ארוך שנים. זאת ועוד, המשיב קיבל את פסק הדין באופן מלא לידיו. בא כוחם שוחח עם בא כוח המשיב עוד ביום 5.9.04 והוא אשר אישר לו את הפקס במלואו ולא העלה כל טענה לעניין סירובו לקבל את ההמצאה או כי לא קיבל את כל עמודי פסק הדין. על כן אף תמוה בעיני בא כוח המבקשים הטענה כי בא כוח המשיב היה בשירות מילואים ביום 5.9.04 שכן שוחח עימו מיד לאחר משלוח הפקס. בנוסף, המצאת כתבי בי דין בין עורכי דין, אפילו הם בני למעלה מ - 10 עמודים הם עניין שבשגרה, והצדדים החליפו בבית המשפט קמא לא פעם ולא פעמיים כתבי בי דין באמצעות פקסימיליה למרות שעלו על מספר העמודים המותר בתקנה. כאמור, לכל המאוחר ביום 8.9.04 ידע המשיב על קיומו של פסק הדין. הלכה פסוקה היא, כשאין מחלוקת על ידיעתו של בעל דין, יש להעדיף את כלל הידיעה על כלל ההמצאה, את המהות מול הפורמאליות. לבסוף נטען כי המבקשים הסתמכו על המועד האחרון להגשת ערעור משום שרצו להתחיל בניצול המקרקעין לשימושם, אשר כרוך בין היתר בהריסת המבנה הקיים במקום. המשיב מעולם לא הודיע למבקשים, כי הוא מתכוון לערער על פסק הדין. טעם זה מטה את הכף לטובת המבקשים.
5. לאחר עיון בבקשה, בתגובתה לבקשה, בתשובה לבקשה ובערעור, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. הצדדים בפני באו לבקעת המחלוקת הקיימת בדין ובפסיקה לגבי השאלה אם לעניין המצאה יש לבחון את ידיעת בעל הדין בפועל או את ההמצאה הפורמלית. אין חולק כי בבחינה פורמלית הומצא פסק הדין למשיב רק ביום 14.9.2004. המבקשים לא טוענים הלכה למעשה כי ההמצאה בפקסימיליה של 18 עמודים היא על פי מצוות התקנות, מה גם שנטען כי ממילא חסר היה עמוד. אולם בבחינה מהותית - הקשורה לידיעה - חלוקים הצדדים. בעוד שלשיטת המבקשים ידע גם ידע בא כוח המשיב על פסק הדין כבר ביום 5.9.04, וגם אם חסר הנוסח עמוד - ידע על התוצאה, טוען בא כוח המשיב כי כלל לא שוחח עם בא כוח המבקשים בעת ההיא, כי שעה שכבר שוחח עימו דובר רק לעניין ההוצאות ולא לעניין ההליך עצמו וממילא אפילו לפי מבחן הידיעה, אין לראותו כמי שידע על פסק הדין במועד לו טוענים המבקשים. אכן, הגם שלכשעצמי נוטה אני לטובת המבחן המהותי, שעניינו ידיעת בעל הדין, הרי שאיני נדרש להביע עמדה בנדון במקרה זה וניתן להשאיר העניין בצריך עיון לעת מצוא. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, נראה כי גם על פי מבחן הידיעה, יש מקום לדעה כי הידיעה צריכה להיות לא של תוצאת פסק הדין אלא של ההנמקה במלואה. משעה שנטען בתצהיר - ולא הופרך - כי פסק הדין המלא נודע למשיב במועד מאוחר יותר, ספק בעיני אם ראוי הוא לקבוע כי פסק הדין הומצא כדין, או ליתר דיוק, נודע כדין. אמת, מן התצהיר עולה כי הדף החסר מצוי היה במשרדו של המשיב ונמצא בשלב מאוחר יותר, אולם שעה שהמבקשים טוענים למבחן הידיעה, יש חשיבות למועד ידיעה זה בפועל וממילא מתערערת טענת האיחור מניה וביה. שנית, אפילו תתקבל טענת המבקשים במובנה המחמיר, איחר המשיב בהגשת הערעור בחמישה ימים (ביחס להמצאה ביום 5.9.05) או ביום אחד (8.9.04). איחור מעין זה מחייב קיומו של "טעם מיוחד" אולם לדידי טעם זה קיים בנסיבות המקרה דנן. אכן, במצב בו בעל דין לא ראה את מלוא פסק הדין אלא רק את חלקו, אפילו יכול הוא להיחשב כיודע על התוצאה ואפילו היתה ההמצאה כדין, הרי שאין להתעלם ממהות ההמצאה. אין דין המצאה של מלא פסק הדין כהמצאה של חלקו. ההיזקקות למבחן המהותי אינה יכולה להיות חד כיוונית וממילא יש להתחשב בנסיבות העניין עצמו. בהתחשבות מעין זו, ואפילו אם הסתמכו המבקשים על האיחור, הרי שנוכח משך האיחור ונסיבותיו לא מצאתי כי ראוי הוא לסלק את הערעור על הסף. אשר על כן, דין הבקשה להדחות.
ניתנה היום, י' בשבט התשס"ה (20.1.2005).
יגאל מרזל
ר ש ם
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:
| הודעה | Disclaimer |
|
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר. |
|
